פסק דין
1.בפניי תביעת המבקשת, שהוגשה בדרך של המרצת פתיחה, במסגרתה מבוקש להורות למשיב לאפשר לה לגבות באמצעותו שיקים המשורטטים "למוטב בלבד", עבור לקוחותיה, כאשר היא עצמה אינה המוטבת על פיהם.
2.המבקשת הינה חברה בע"מ העוסקת במתן שירותי מטבע. לטענתה, על מנת לספק את שירותיה השונים ללקוחותיה, הכוללים בין השאר ניכיון שיקים, נזקקת היא להשתמש בשירותי הבנקים.
היא טוענת, כי לקוחותיה, האוחזים כדין בשיקים (ע"פ רוב עם מועדי פירעון עתידיים), פונים אליה על מנת שזו תעמיד להם אשראי ותפעל לגביית השיקים. כנגד העמדת האשראי נמסר השיק למבקשת לאחר שהלקוח חותם חתימת היסב בגב השיק. בהמשך, פונה המבקשת לבנק על מנת לגבות את השיק.
3.המבקשת טוענת, כי בינה ובין המשיב נכרת הסכם לפיו התחייב המשיב, בין השאר, לאפשר לה לגבות עבור לקוחותיה, באמצעות הפקדה לחשבונה, אף שיקים בלתי סחירים ששורטטו "למוטב בלבד" ואשר המבקשת אינה המוטבת על פיהם.
במהלך חודש 3/09 החל המשיב לפנות למבקשת כי תחדל מהפקדת שיקים "למוטב בלבד" (שהמבקשת אינה המוטב בהם) ובהמשך סירב באופן גורף לכל הפקדה של שיקים כאמור. לפי המבקשת, התנהגות זו של המשיב מהווה הפרת ההסכם שנכרת בין הצדדים.
4.המשיב, לעומת זאת, טוען שמעולם לא היה הסכם ו/או הסכמה מכל סוג שהוא לפיהם תוכל המבקשת להפקיד לחשבונה שיקים שסחירותם מוגבלת, כאשר המבקשת עצמה אינה המוטבת על פיהם.
המשיב מבהיר שמעולם לא אפשר למבקשת להפקיד בחשבונה שיקים כאמור הואיל והדבר נוגד את הוראות הדין ואת נוהלי הבנק ומדיניותו. המשיב מוסיף ומבהיר, כי ככל שעלה בידי המבקשת להפקיד בחשבונה שיקים כאמור, הרי שהדבר נעשה עקב טעות בתום לב של עובד הבנק ו/או הטעייה מצד המבקשת.
5.מטעם המבקשת הוגש תצהירו של מר טמיר אביגדור, המנהל ובעל מניות השליטה במבקשת (להלן: "טמיר" ו/או "מנהל המבקשת"). מטעם המשיב הוגש תצהירו של מר מוטי אלישיב, מנהל סניף עכו בבנק הפועלים (להלן: "מוטי" ו/או "נציג הבנק"). עדים אלה נחקרו בפניי על תצהיריהם.
דיון והכרעה
6.לאחר ששמעתי את העדים והתרשמתי מהופעתם בפניי ולאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים ולראיותיהם, החלטתי לדחות את התביעה.
7.יאמר מיד, כי עובר לכתיבת שורות אלה הונח בפניי פסק דינו של בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק מיום 5/12/10 בעתירה שהגישה המבקשת נגד שר האוצר, בנק ישראל, בנק לאומי ובנק הפועלים (הוא המשיב בתביעה דנן), בג"ץ 5305/10, ועניינה דרישת המבקשת "כי יותר לה להפקיד בחשבונות הבנק שלה שיקים המשורטטים 'למוטב בלבד', כאשר היא אינה המוטבת על פיהם".
דרישה זו של המבקשת עומדת גם בבסיס התביעה שבפניי.
העתירה הנ"ל נדחתה על הסף, תוך שנקבע, בין השאר, כי דרישת המבקשת, כפי שתוארה לעיל, הינה דרישה העומדת בניגוד לחוק.
8.בית המשפט העליון בפסק דינו הנ"ל קובע, כי לא עלה בידי המבקשת להצביע על כך ששר האוצר ובנק ישראל נהגו שלא כחוק שכן היא בעצם מבקשת מהם "להורות לבנקים לפעול בניגוד לחוק".
מפאת חשיבות הדברים והרלוונטיות לתביעה דנן יובאו להלן סעיפים 5-7 של פסק הדין בבית המשפט העליון במלואם. וכך נקבע:
"5.סעיף 7(א) לפקודה מורה בזו הלשון:
'שטר שיש בו מלים האוסרות העברתו, או המורות על כוונה שהשטר לא יהיה עביר, השטר כשר בין הצדדים שבו לבין עצמם, אך אין הוא סחיר'.
מסעיף זה עולה בבירור כי בעלות הנפרע בשיק כפופה לסייג העבירות וכי הוא לא יכול להעביר את זכותו השטרית לאחר (וראו: ע"א 1560/90 ציטיאט נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ, פ"ד מח(4) 498 (1994); שלום לרנר דיני שטרות 179-178 (מהדורה שניה, 2007)). אכן, צדקה העותרת בהצביעה על כך כי העברת שיק המשורטט ל"מוטב בלבד" על-ידי נפרע לבנק לצורך גבייתו נעשית באמצעות היסב השיק לבנק. ההיסב הופך את הבנק ל"אוחז" של השיק כמשמעו בסעיף 1 לפקודה. כאוחז זכאי הבנק לגבות את השיק כשלוח מבלי להוכיח את עובדת שליחותו (סעיף 37(1) לפקודה). אולם, אין הבנק קונה זכות קניין בשיק המשורטט כאמור, אלא הוא מהווה שלוח לגבייה בלבד. כשלוח, הרשאתו של הבנק היא לגביית הסכום הנקוב בשטר והפקדתו בחשבון המוטב בשיק (עניין ציטיאט, בעמוד 505). העותרת מבקשת אף היא, בדומה לבנקים, להיות שלוחה לגבייה. עם זאת, היא מבקשת, מבלי לנמק מדוע, כי הכספים יופקדו בחשבונה היא ולא בחשבונו של המוטב.
6.ברי, כי אין לאפשר לשלוח לגבייה להפקיד את הכספים בחשבונו. אפשרות כאמור חותרת תחת עובדת שליחותו. עיסוקה העיקרי של העותרת, כפי שהיא עצמה מציינת לפרקים, הוא ניכיון שיקים. עיסוק זה נבדל משליחות לגבייה. נעמוד בקצרה על מאפייניו: ניכיון שיקים הינו עסקת מכר בה הממכר הוא שיק (לרנר, בעמודים 369-370). משמעות הדבר היא, כי העוסק בניכיון שיקים רוכש שיק מאת בעליו. על פי רוב המכירה היא בתמורה לסכום הנקוב בשיק בניכוי סכום כלשהו. הסכום שנוכה משקף את עלות הפירעון המוקדם של השיק ואת הסיכון של אי גבייתו מהמושך. משבוצע הניכיון, שוב אין בעל השיק יכול לחזור בו ולדרוש את תמורתו מזה ממנו רכש את השיק. מאידך, אם חולל השיק אין לקונה, הוא העוסק בניכיון שיקים, תביעה חוזית אלא עילה שטרית בלבד (ע"א 375/66 מלר נ' שטיינשניידר, פ"ד כ(4) 93 (1966); ע"פ 232/93 מדינת ישראל נ' הרנוי, פ"ד מז(5) 797 (1993)). במידה וגבה הקונה את מלוא הסכום הנקוב ממושך השיק, יעמוד כל הסכום לזכותו. יוצא איפוא, כי כאשר העוסק בניכיון שיקים גובה את הסכום הנקוב בשיק הוא עושה זאת עבור עצמו ורשאי לעשות בכספים המתקבלים כרצונו.